הזיכרון האנושי
זיכרון. כל כך ברור לכאורה, אבל בעצם כל כך לא מובן. וכי מהו זיכרון? כיצד להגדיר אותו, איפה ניתן למקם אותו? אמנם ברור שהוא קשור למבנה תפוח דמוי סוסון-ים בחדר הצידי של המוח, המכונה “היפוקמפוס” (hippocampus) לפי השפה היוונית, הקשור לפעילות “המערכת הלימבית” במוח, אלא שמבנה זה מצוי גם במוחם של בעלי חיים נחותים, מכאן שזיכרון זה איננו זיכרון, אלא דבר מה בדומה לאינסטינקט (instinct), מעין התנהגות מולדת קבועה מראש, חוש טבעי מולד שאינו נרכש על-ידי לימוד, אלא מופעל לפי גירויים סביבתיים כגון יללת החתול המשתנה בגוונים שונים לפי הצורך, או קריאת התרנגולת לאפרוחיה, המתחלפת בהתאם למזון שנמצא, או בהתקרב סכנה. מעין רפלקס שגורם לעצימת העין או לרתיעה בעת סכנה קרבה אצל האדם.
אצל כל בעל חיים ניתן ליצור זיכרון אינסטינקטיבי, רפלקס מותנה שגורם להתנהגות מובנית חדשה או להתנהגות מסוימת בתגובה למאורע כלשהו, כגון הפרשת ריר אצל כלבים בתגובה לצלצול פעמון, לפי הניסוי המפורסם של איבאן פאבלוב שהגיש מזון לכלבים, בד בבד עם השמעת צלצול פעמון וגרם בכך להפרשת ריר בתגובה לצלצול הפעמון, אף ללא הגשת המזון. זיכרון מסוג זה עשוי גם להתפתח במשך החיים כשנוצרים דפוסי התנהגות או תגובה בהתאם לגרויים חיצוניים, בלי קשר להחלטה. וניתן גם לרכוש אותו בתוך כדי תרגול חוזר ונשנה.
זיכרון זה מכונה זיכרון פרוצדורלי או זיכרון תפעולי. זהו איננו זיכרון ממש, אלא דבר מה שמפעיל את הגוף ללא תלות בתכנון או במחשבה. הפעלה כזו מתרחשת גם שנים ארוכות לאחר שנחקק הזיכרון בהתאם לצורך המיידי בפעולה כלשהי כגון: שחיה, גלישה על גלים או רכיבה על אופניים, פעולות שבעבר נדרש זמן רב כדי ללמוד לבצע אותן. חלק מזיכרון זה הוא הרפלקס המותנה, אשר מכונה גם תגובה מותנית (conditioned response) אשר נלמדה בדרך ההתניה ומופיעה לאחר גירוי כלשהו, בדומה להאצת דופק הלב כשנשמע קול אזעקה, לחיצת הרגל על הבלם בתגובה לאור אדום ברמזור, על אף שבאותו רגע הינך עסוק בשיחת טלפון, וכמובן בדומה לניסוי הכלבים של פאבלוב. וכל זה הוא מעין תגובה לדבר מה שנלמד בעבר והפך לאינסטינקט.
מידע דומה, אם כי לא ניתן לכנותו אינסטינקט, ניתן למצוא אצל נהגי מוניות שבהיפוקמפוס במוחם נחקקת מפת עיר, עד שהם מכוונים ללא כל צורך במחשבה אל הכתובת הרצויה. עובדה שאומתה כשנמצא בהיפוקמפוס שבמוחם של נהגי מוניות חומר אפור רב מזה שנמצא אצל בני אדם אחרים וההיפוקמפוס אצלם גדול יותר מזה שאצל אחרים. ולו רק משום שכמות המידע המרחבי שעליהם לספוג בו היא עצומה.
אלא שכל אלה אינם הזיכרון עליו מסתמך האדם בתהליכי הלמידה שלו. מה עוד שאינסטינקטים או דמויי אינסטינקטים אלה קשורים למעשה למערכת הלימבית כולה הקשורה גם עם מבנים המכונים “אמיגדלה” ו”היפותלמוס” המצויים אצל האדם, כמו גם במוחם של בעלי חיים אחרים ונחשבים גם הם כמבטאים תגובות “זיכרון” קדמוני הקשורים לרביה, חיפוש מזון, ביטויי פחד, טיפול בצאצאים. גם אלה אינם זיכרון. ניתן אפילו להשוות אותם עם צמא, רעב ואפילו עם שינויים בקצב הנשימה או עם רמת טמפרטורת הגוף, המשתנים בהתאם לפעילותם של הורמונים. הזיכרון כפי שאנו מכירים ומבינים אותו, איננו קיים אצל אף בעל חיים, אלא אצל האדם בלבד וקשור ככל הנראה לשכבה החיצונית של המוח הגדול המכונה “קליפת המוח” (קורטקס) שמורכבת מ- 15 מיליארד תאי עצב בערך ומהווה כארבעים אחוזים ממשקל המוח כולו.
הזיכרון שעליו מסתמך האדם בתהליכי הלמידה שלו, הוא מושג מופשט המתייחס ליכולת לשמר חוויות ואירועים מהעבר לצורך שימוש אפשרי בעתיד. הזיכרון מצוי כנראה באזור או אזורים במוח שיש להם את היכולת לאגור, לעבד ולאחסן נתונים מסוגים שונים שאותם למד האדם במתכוון או שלא במתכוון. אלו יכולים להיות חוויות אישיות מסוגים שונים, קליטת מידע שלם ואף חיבור בין קטעי מידע רבים כדי להעלותם שוב ולעשות בהם שימוש בעת הצורך. זיכרון מסוג זה לא נמצא אצל אף בעל חי למעט האדם ומצוי ככל הנראה באזורים שבקליפת המוח אשר מרוחקים מהמוח הפרימיטיבי, אזורים שמאפשרים פעילות שכלית גבוהה, חשיבה ועיבוד נתונים ברמה שאינה קיימת אצל אף בעל חי זולת האדם.
מורכבות הזיכרון האנושי, תחילת ההבנה שלו ותפיסת העובדה שקיים יותר ממוקד זיכרון אחד, אירעה בשנת 1953 בעת שביצע הנוירוכירורג ויליאם סקוויל (William Scoville), ניתוח שהיה מקובל באותם ימים כטיפול בחולי אפילפסיה. אלא שבניגוד לניתוח של כריתת חלק קטן מאונת הרקה בעת קיום מוקד אפילפטי באותו איזור, כרת סקוויל, עקב מורכבות האפילפסיה שעמדה בפניו, חלקים בשתי אונות הרקה, בתוך שהוא פוגע גם בהיפוקמפוס של חולה צעיר שראשי התיבות של שמו “HM” מקשטים ספרי לימוד רבים העוסקים במוח האנושי.
לאחר הניתוח יכול היה החולה לזכור זכרונות מהעבר ללא בעיה, אלא שזכרונות שאמורים היו להצטבר מיום הניתוח, נמחקו ממוחו כמעט מיד לאחר חקיקתם. וכך בעצם איבד HM, את יכולתו לזכור כל דבר חדש. לא מקומות, לא פנים של בני אדם, לא שמות ובוודאי שלא כל חומר לימודי שהוא. ניתוח הכריתה נטל ממנו לחלוטין את היכולת האנושית – ללמוד ולזכור חומר חדש, אם כי מיומנויות בדומה לאינסטינקט או התניה יכול היה ללמוד ואף לנצור.
מקרה זה של HM, היווה את פריצת הדרך המאפשרת להבדיל בין סוגי זיכרון שונים. באופן עקרוני נחלק זיכרונו של האדם לשני סוגים. זיכרון קצר טווח וזיכרון ארוך טווח. הזיכרון הקצר נשמר במשך שניות אחדות ונמחק אלא אם כן קיים רצון הדורש לשמרו תקופה ארוכה ואז הוא עובר תהליך של שינון, בדומה לכתובת שניתנת לאדם ונרשמת כדי לשמרה או משוננת כדי לזכרה. כל זיכרון קצר טווח עשוי להיות גם זיכרון ארוך טווח בתהליך המכונה גיבוש או מיזוג (consolidation), אם כי בתוך תהליכי הלמידה, זיכרון ארוך טווח אינו נוצר בהכרח מזיכרון קצר טווח. זיכרון ארוך טווח עשוי להיווצר מכלום.
בזיכרון ארוך-הטווח מבחינים בין הזיכרון התפעולי שהוזכר לעיל אשר מצוי אצל האדם כמו גם אצל בעלי חיים אחרים לבין, “זיכרון דקלרטיבי” המכונה גם “זיכרון הצהרתי”. את הזיכרון הדקלרטיבי ניתן להעלות במחשבה ולהביעו במילים ומכאן שניתן לכלול בו זיכרון מידעי (אינפורמטיבי) אשר מאפשר לך לדעת מהו לוח הכפל, מה שם עיר הבירה של צרפת, כיצד להגיע לחיפה או סתם לדעת מהי כתובתך ומהו מספר הטלפון שלך. בזיכרון הדקלרטיבי ניתן גם לכלול זכרונות של מאורעות שהותירו רישומם במוחך כגון היכן היית ומה עשית כשפרצה המלחמה, זכרון השיט בירקון עם האהבה הראשונה או זכרון נופה של פאריז בלילה.
בניגוד לקיבולת הצרה והמוגבלת של הזיכרון קצר הטווח, הנה קיבולת הזיכרון ארוך הטווח היא ענקית. זיכרון זה קשור ללא ספק למבנים במוח שאינם נמצאים אצל בעלי חיים אחרים. יתכן אף שצורת זיכרון זו גורמת לשינויים מבניים במרווחים (סינפסות) שבין סיבי תאי העצב ולשינויים בסיבי העצב העשויים להתפצל ולהסתעף בכל תא עצב למספר ענפים עצום ורב כשמספר הקשרים בין תאי העצב עולה בהתאם.
קשר זה של הסינפסות לזיכרון ארוך הטווח, מודגם יפה אצל זה ששתה לשוכרה. שהרי האדם השיכור אינו זוכר דבר וחצי דבר מהקורות אותו בהיותו שרוי בגילופין. זאת משום שבעת שתיית אלכוהול מתחוללת שרשרת תגובות כימיות, נוצרות חומצות שומן המכסות את פני סיבי העצב, חוסמות את קצותיהם ומעכבות הפרשת המוליכים הכימיים לתוך ומתוך הסינפסות. חומצות השומן שנוצרות ע”י אלכוהול פוגעות בעיקר בקליפת המוח, ולכן, מלבד פגיעה בסינפסות (המרווחים בין תאי העצב) הקשורות לזיכרון, הן פוגעות בעיקר בנוירונים (תאי העצב) השולטים על הדיבור ומצב הרוח, ואכן ניתן להבחין בכך בקלות אצל זה השרוי בגילופין.
והנה, בדומה לשיכור, גם HM, יכול היה לזכור מספרים, מאורעות, אנשים… אולם כמו הלום היין, גם HM שכח את הכל זמן קצר לאחר שהתוודע אליהם. כמו השתוי, כך גם HM יכול היה לקרוא כתבה מהעיתון שוב ושוב ולא לזכור את תחילתה עוד לפני שהגיע אל סופה. לכן, בחינת מקרה זה של HM והשוואתו לזיכרונם של שיכורים, מאפשר לנו להבין טוב יותר את הזיכרון האנושי.
מובן אם כך שזכרונו של אדם איננו ערטילאי ואינו באויר. החוק “אין יש מאין” תופש בכל דבר המצוי ומתרחש ביקום. וממה נוצר זיכרון? הרי לא יתכן שהזיכרון נוצר מכלום, משהו חייב להפעיל אותו. אדם זוכר אירועים שהתרחשו מול עיניו או בקרבת אוזניו. הוא יזכור אירועים שהוא עצמו פעל בהם, היה שותף להתרחשותם או שהיה עד להם. לחלופין יכול אדם לזכור אירועים שאותם חווה כשצפה בסרט או הצגה ואירועים שעליהם שמע מאחרים או קרא עליהם בעיתון.
אולם, למרות ההבנה המסוימת, לא הצליח עדיין האדם, לרדת עד לשרשי הזיכרון האנושי. אם כי ברור למעלה מכל ספק שמוליכים כימיים עצביים עשויים חומר שאיננו נוצר מאין ואיננו מתקבל מהאויר. חקיקת הזיכרון נעשית ככל הנראה בתאי העצב בעיקר בהיפוקמפוס ובקליפת המוח ונשלפת באמצעות חומרים כימיים המכונים הורמונים ונוירוטרנסמיטרים (מוליכים עצביים). לעומת זאת תיתכן חקיקת זיכרון טראומטי באזור המכונה “מערכת לימבית” הקשורה עם מבנה הידוע בשם “אמיגדלה”, המבטא תגובות זיכרון הקשורים בין היתר למצבי לחץ או פחד ממוקדים או מתמשכים.
אדם שנשאל מהי הסיבה לפריצת מלחמת לבנון השניה ישלוף את המידע מההיפוקמפוס אולם אם יישאל מה קרה כשנפלה קטיושה על ביתו, יזכור אמנם את ההתרחשות באמצעות ההיפוקמפוס, אבל יתאר מה קרה ומה חש באותו רגע, באמצעות האמיגדלה.
המוח האנושי פתוח ללמידה ובניית זיכרון מכל סוג שהוא, זיכרון של אירועים אמיתיים, אבל גם זיכרון של אירועים שמעולם לא התרחשו. ולו רק משום שהאינסטינקטים המאפשרים לאדם להיות חברותי, הם גם אלה שגורמים לו להיות כנוע ולציית באופן טבעי לסמכות. וכך קורה שהמוח פתוח גם לקליטת מידע שמועבר באמצעי רמייה ומניפולציות המועברים במכוון או בשגגה.
כך קורה בסדנאות של כתות למיניהן וכך קורה גם בחקירות משטרה. ככל שנחשף הנחקר למידע כלשהו או לשאלות חוזרות ונשנות הקשורות למידע איזשהו, שגוי או אמיתי, עולה אצלו רמת הריכוז המאפשרת את קליטת המידע והפיכתו לזיכרון או ליידע של דבר מה שלכאורה אירע ממש.
האפשרות לקליטת מידע ויצירת זיכרון קשורה בקשר הדוק גם להורמוני דחק ובמיוחד חקיקת זיכרון טראומטי באמיגדלה. אחד מהורמוני הדחק החשובים הוא קורטיזול המשתחרר באופן קבוע ובמחזוריות יומית. בזמנים של לחץ נפשי משתחררת כמות גבוהה בהרבה. ככל שגבוהה כמות ההורמון, כך הוא מעצים את הזיכרון. כל זיכרון הקשור לאירוע שבעטיו הוא שוחרר ואין זה משנה אם הזיכרון אמיתי הוא או מדומה. גם זיכרון ארוך טווח קשור להורמוני דחק כשבתוך 45 דקות לאחר למידה מגביר שחרור הורמוני לחץ את התהליך שבאמצעותו נוצרים זיכרונות ארוכי טווח. ואם נמשך גורם הלחץ במשך ימים, מתחזק הזיכרון ואפילו הזיכרון המדומה בהרבה.
עם זאת, למרות ששחרור הורמוני דחק מקצר את זמן השינה, ידוע ששינה איכותית, דווקא מחזקת זיכרון חדש בשלושים אחוז ומשפרת את ביסוס המידע שנקלט קודם לכן.
ולשאלה שעולה בוודאי אצל קוראים רבים? “האם ניתן לשפר את הזיכרון”? ובכן, התשובה פשוטה להדהים. כן, בוודאי. וזה אפילו לא מסובך. מדיוק כפי שמפתחי גוף מעלים את נפח השרירים באמצעות אימונים, כך ניתן להוסיף עוד ועוד קשרים בין תאי עצב במוח באמצעות אימונים. בדיוק כפי שמפתחי הגוף נעזרים בחלבונים שמוסיפים אצלם לנפח השרירים, כך תזונה מתאימה המכילה רכיבי מזון חיוניים, תחזק את הקשרים במוח, תוסיף לאיכות החומרים הכימיים המכונים מוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) ותסייע לחיזוק הזיכרון. וכי מה לעשות שהכל חומר? וכי מה לעשות שאין יש מאין?
ד”ר חיים סדובסקי
הייתי רוצה לדעת באיזו שנה התפרסמם המאמר הזה?