ד"ר חיים סדובסקי - רופא נטורופט

ליתיום

התרופה העיקרית למניעת תופעות המאניה וייצוב מצב הרוח, הניתנת בדרך כלל במשולב עם נוגדי דיכאון, היא ליתיום (Lithium). מקור השם ליתיום במילה היוונית ליתוס (lithos) שפירושה אבן. ליתיום המכונה גם ליקרביום (Licarbium), הוא המתכת הקלה ביותר המצויה בקרום כדור הארץ וצפיפותה כמחצית מצפיפות המים, צבעה אפור-לבן עם ברק כספי ותפוצתה נדירה יחסית, מס’ 35 בין היסודות. הליתיום שהתגלה כבר בשנת 1817 מגיב בקלות ומתפרק מיד עקב מגע עם מים או אויר ולכן איננו מצוי בכדור הארץ בצורתו הטהורה אלא רק בצורת תרכובות מלחים של ליתיום. אחד מאלה הוא המינרל ליתיום-קרבונט במינוני ליתיום שונים, אשר שימש החל מאמצע המאה התשע עשרה כתרופה לטיפול באבנים בדרכי השתן וכתרופה לטיפול במחלה המכונה פודגרה אשר ידועה כיום כמחלת מחסור של ויטמין 3B. בסוף המאה התשע עשרה תואר הליתיום כמה שמסייע לטיפול במצבים של מאניה והחל משנת 1949 החל לשמש כטיפול שגרתי במאניה דפרסיה.

הליתיום כמו כל שאר המינרלים המרכיבים את העולם ומצויים בכמויות כאלה ואחרות גם בגוף האדם, מהווה ככל הנראה, גם הוא, מינרל חיוני לחיים ולבריאות ויש לו תפקיד במערכת העצבים ובמערכות נוספות. תפקידיו של הליתיום בגוף האדם אינם נהירים עד תומם. ההנחה היא שבין היתר הוא מונע במידה מסוימת שחרור של מוליכים עצביים כגון: נוראדרנלין, סרוטונין ודופאמין ומתוך כך מייצב לכאורה את מצב הרוח ומפחית את האפשרות למצבים של היפומאניה ומאניה. עם זאת, הליתיום משפיע כנראה גם על העברת הנתרן והאשלגן בתאי ונוזלי הגוף, וכן משפיע ומפריע לפעילות בלוטת התריס ועל הפרשת 3T ו- 4T וכתוצאה מכך על ההורמון תירוקסין וחילוף החומרים. לכן, מכיוון שחולים המטופלים בליתיום עלולים לסבול מתפקוד לקוי של בלוטת התריס, חשוב עבורם לעבור בדיקות תקופתיות ולקחת בעת הצורך גלולות לאיזון מערכת חילוף החומרים בגוף.

הליתיום גם משפיע כנראה ומפריע בעודף לתפקוד מערכת החיסון וייצור תאים לבנים, בעיקר תאים לימפוציטים, יש לו כנראה קשר לחלוקת תאים, הוא משפיע על ספיגת מים וסוכר במעי ועוד. עד היום לא ברורות כל העובדות ועדיין לא ברורים לאשורם תפקידיו של הליתיום ועד כמה הוא עלול להזיק בעודף.

מכיוון שיש חשיבות בריאותית לנוכחות הליתיום בגוף, אין דרך לקבלו, אלא מהמזון והמשקה ובעיקר ממי השתיה, מדגי ים, בשר, פירות, ירקות עלים ושורשים. כמות הליתיום הדרושה לתפקוד תקין ויעיל של הגוף זעירה ביותר ואין צורך לקבל מלחי ליתיום מעבר לכמות המצויה במזון ובמים בכמויות של מיליוניות גרם בלבד.

בכמות גדולות מעבר לכל שיעור מהכמות הזערורית שאמורה להתקבל בדרך טבעית מהמזון, לפחות פי מיליון יותר. בין חצי גרם ביום ועד שני גרם כמעט, בכל יום, משמש ליתיום כתרופה מונעת למניעת הפרעות של מצבי רוח, בדיכאון ובעיקר במצבי המאניה לפני ובזמן התרחשותם. כמו כן נעשה שימוש בליתיום לשם הגברת השפעתן של תרופות אנטי דכאוניות אחרות. השפעת התרופה מורגשת כבר לאחר כחמישה ימים והשפעתה במלואה תורגש לאחר שימוש של כשלושה שבועות. היתרון של ליתיום על תרופות אנטי דכאוניות אחרות בכך שהוא מונע ומפחית אצל שלושה רבעים מהחולים מעברים חדים בין אירועים של היפומאניה או מאניה ודיכאון ומקל על ההתקפים הקשים כשהוא מונע, מפסיק או מפחית תנודות חריפות במצב-הרוח. לעומת זאת, כרבע מבין החולים, אלה הסובלים מהפרעה מעורבת או סובלים מהפרעה עם מעברים מהירים, אינם מגיבים לליתיום כמצופה.

רמות ליתיום עלולות להשתנות בדם גם בגלל מלח המצוי במזון ולכן חשוב להקפיד שלא לשנות את כמות המלח בתזונה. כמו כן, מכיוון שחשוב להגביל את כמות המלחים בדם והצורך בשמירה על רמת נוזלים גבוהה בגוף בעת נטילת ליתיום, מומלץ לשתות לפחות ארבעה עד חמישה ליטרים מים בכל יום. מסיבה זו יש גם צורך להפחית בשתיית משקאות המכילים קפאין כגון קפה, תה וקולה, עקב תכונת הקפאין לגרום לאיבוד נוזלים ומאותה סיבה חשוב גם להימנע מאכילת מאכלים בעלי תכונה משתנת.

ליתיום נחשב משום מה כתרופה בטוחה לכאורה, אולם חשוב לעקוב אחר רמות הליתיום בדם כדי להימנע מפגיעות שעלולות להיות קשות בגלל ההשפעה שלו על תהליכים ביולוגים וביוכימיים בגוף, במספר שאינו ניתן לשיעור. כדוגמא ניתן להבחין כיצד מעכב הליתיום את הפעילות של אינוזיטול מונופוספטז, האנזים שמשפיע על אינוזיטול ומתוך שכך משפיע על מערכת המוליכים העצביים.

הליתיום ברמות גבוהות הוא רעל של ממש. במהלך נטילת ליתיום מומלץ למטופלים לעבור בדיקות דם סדירות, כדי להיווכח שרמת הליתיום בדם אינה גבוהה מדי. למרות שעודף ליתיום מופרש בדרך כלל מהגוף, הנה בכל זאת, עלולה נטילת ליתיום לאורך תקופה ארוכה או נטילה שלא במינונים המתאימים ובעיקר במינונים שמעל 1.5 מילימול לליטר, לגרום להפרעות במערכת העצבים המרכזית, לגרום לנזק לכליות, לכבד, להפרעות בקצב לב, לכלי הדם ההיקפיים לדכא את פעילות בלוטת התריס, וכן לגרום לעליית מספרם של תאים לבנים של מערכת החיסון, לכן יש לנטר ולבדוק את כמות התרופה בדם ואת תפקוד האיברים המעורבים.

רמות הליתיום עלולות לעלות בדם בגלל נטילה רבה מידי של התרופה עצמה וכן בגלל שילובה עם תרופות אחרות שמעלות את הרמות שלה בדם ועלולות לגרום לנזקים בריאותיים עד כדי הרעלת ליתיום שלא במודע. תרופות רבות מגיבות עם ליתיום ולכן אסור ליטול את התרופה עד שאין ביטחון מוחלט שאין סיכון בנטילתה. בין התרופות שעלולות למנוע את פירוקו והפרשתו ולהעלות בכך את רמות הליתיום בדם תהינה תרופות להורדת חום ושיכוך כאבים, נוגדי דלקת לא סטרואידיים (NSAID): איבופרופן (אדקס, אדוויל, נורופן…), פירוקסיקאם (פלדן, אקסיפן…), דיקלופנאק (אביטרן, וולטרן…) אינדומתאצין ועוד, וכן תרופות להפחתת לחץ דם כמשתנים ומעכבי ACE, תרופות נוגדות פסיכוזה ועוד.

בין תופעות הלוואי השכיחות של טיפול בליתיום תהיינה הפרעות עיכול ככאבי בטן, בחילה, הקאות, גזים, שלשולים ולחילופין עצירות, הפרעות במתן שתן, כאבי ראש כרוניים, עור יבש, התכווצויות שרירים ורעידות בידיים וברגליים, חולשת שרירים, שינויים בספירת תאי הדם, פגיעה בהפרשת הורמוני בלוטת התריס, עייפות או תרדמה, בלבול, הזיות, סחרחורת, כפיון, ראיה מטושטשת, אבדן הכרה ופריחה. בין תופעות הלוואי האחרות תהיינה גם צמאון חזק, השתנה מרובה, טעם מתכתי, צמרמורת, נשירת שיער ועלייה במשקל ואילו שימוש ממושך עלול לגרום לפגיעה בתפקוד הכליות וכשל כלייתי. למעשה גם מוות עשוי להיות בין תופעות הלוואי של ליתיום ובעיקר בגלל הפרעות בקצב הלב, ירידה חריפה בלחץ הדם וכשל לבבי. פגיעה אפשרית בליבו של עובר אגב, הוא הסיבה שהליתיום אסור לשימוש אצל נשים הרות. בכל מקרה חשוב לדעת שבגין מרבית מתופעות הלוואי של ליתיום יש להפסיק מיד לנטלה.

בנוסף לאלה חשוב לדעת ששיעור ההתאבדויות בקרב חולים מטופלים בליתיום גבוה יותר מפי עשרה משיעור ההתאבדויות באוכלוסייה הכללית, אם כי אין לדעת אם הליתיום לכשעצמו מהווה את הגורם הישיר להתאבדות או שהליתיום איננו יעיל כפי שמצופה ממנו ואיננו מונע מהחולים ליטול חייהם בכפם.