תסמונת המוות בעריסה – כמה קל למנוע אותה
כ- 100,000 תינוקות ברחבי העולם מתים בכל שנה מתסמונת המוות בעריסה. תופעה לא מוסברת לכאורה המאפשרת לעשרות קבוצות חוקרים ברחבי העולם, לקבל תקציבים נדיבים כדי לפשפש במוחותיהם של תינוקות מתים ולחפש בגזע המוח שלהם או בין הנוירוטרנסמיטרים במוחם. בישראל תופסת התסמונת את המקום השלישי בין הסיבות לתמותה של תינוקות אחרי פגות ומומים מולדים. על פי נתוני משרד הבריאות, מתים מתסמונת זו בישראל יותר מחמישים תינוקות בממוצע בכל שנה. בשנת 2005 מתו 52 תינוקות מתוך 143,657 לידות. מספר תינוקות מתים גבוה מאוד באופן יחסי. הסיכוי למוות בתאונת דרכים בישראל הוא אדם אחד לכל 15,200 אזרחים בעוד שמוות מתסמונת המוות בעריסה הוא 1:2,762 כלומר תינוק אחד לכל 2,762 לידות. כ- 550% יותר מתאונות דרכים. רמה גבוהה להחריד, אשר אפשר למנוע אותה לחלוטין בלי צורך במשאבים או בתרופה כלשהי.
על אף שקיימות השערות שונות, לכאורה לא ידוע עד כה מהו הגורם ל”תסמונת המוות בעריסה” הפוגעת בתינוקות בשיעור של 0.4-0.8 לאלף לידות חי בארצות המערב. הפרעה הבאה לידי ביטוי אצל תינוקות בני פחות מחצי שנה, בהפסקת נשימה ללא סיבה נראית לעין, עד מוות. בין ההשערות המקובלות המתפרסמות מעת לעת: רפיון וצניחת החיך הרך החוסם את מעברי האוויר של התינוק, חוסר בשלות של מרכז הנשימה במוח, או פגיעה כלשהי בתאי עצב מעבירי סרוטונין.
אלא שעל אף כל המחקרים לא נמצאה כל בעיה בריאותית מוקדמת אצל התינוקות המתים מהתסמונת והיא גם לא תימצא. למרבה ההפתעה לכאורה, גוף התינוקות וכמובן גם מוחם, מתפקדים דווקא בהתאם למה שמצופה. הסיבה לתסמונת איננה גורם פיזי בריאותי כלשהו, אלא דווקא גורם חיצוני. הסיבה למוות בעריסה פשוטה באופן מדהים וקל במיוחד למנוע אותה. כל כך קל למנוע, עד שניתן להשוות את תסמונת המוות בעריסה ל”תסמונת טביעה” שאותה ניתן למנוע רק על ידי הימנעות מהכנסת הראש למים ושאיפת המים לריאות. בתסמונת המוות בעריסה מטביע התינוק את עצמו שלא באשמתו בתוך מאגר של הגז פחמן דו חמצני - 2CO שאותו הוא יוצר בגופו כחלק נורמאלי של חילוף החומרים של האוויר שהוא נושם ואותו הוא נושף. עד כמה שזה מדהים לכאורה, מתכווצים ונחסמים מעברי האוויר של התינוק בעקבות פעולה ביולוגית בסיסית נכונה של גוף התינוק כתוצאה של עלייה בריכוז 2CO סביב מעברי האוויר שלו.
כדי לאפשר חיים ולמעשה כדי לספק חומר דלק שיאפשר יצירת אנרגיה בגוף האדם, יש צורך במערכת נשימה. מערכת זו מורכבת משתי ריאות ואיברים התומכים בהן ובפעולתן. הריאות ממלאות תפקיד חיוני בחייו של אדם, משום שבהן מתרחש חילוף הגזים בין חמצן המאפשר את יצירת האנרגיה בתאי הגוף ומאפשר למעשה את החיים, לבין תוצרי הלוואי החוזרים מן הגוף וביניהם פחמן דו-חמצני.
ריכוז החמצן באויר שאותו שואף אדם מגיע ל- 21% בעוד שהריכוז הנורמאלי של 2CO באוויר, מגיע בממוצע לרמה של 0.35%. באוויר יש גם גזים נוספים ובעיקר חנקן, אולם לענייננו חשובים במיוחד 2CO וחמצן. תאי הגוף של האדם הבריא עושים שימוש בחמצן הנשרף עד שריכוזו יורד בעת נשיפה ל-16-17% לערך ואילו ריכוז ה- 2CO, תוצר הלוואי של שריפת החמצן, עולה משום כך עד שבנשיפה עשויה רמתו להגיע ל- 3% ואפילו עד 5% מסך כל האוויר העוזב את הגוף, וזאת בהתאם לאיכות האוויר הנשאף וסוג הפעילות הפיזית שבו עוסק האדם
לפי הצורך הגופני בחמצן הדרוש לקיום תהליכי חיים וביניהם גם תהליך הגדילה, משתנה קצב הנשימה בהתאם לגיל החל מ- 50 עד 60 נשימות לדקה אצל יילודים, המשך ב- 40 נשימות לדקה אצל תינוקות בני כמה חודשים, 25 נשימות לדקה אצל ילדים גדולים יותר ואילו מבוגרים נושמים בממוצע כ- 15 עד 18 נשימות בדקה בזמן מנוחה. מכאן מובן שמלכתחילה זקוק התינוק לכמות חמצן גבוהה כדי לסייע בגדילה המואצת שלו וזו היא הסיבה לקצב הנשימה המהיר עד פי 4 יותר מקצב הנשימה אצל אדם בוגר. כמות חמצן גבוהה זו הדרושה לתינוק ונשרפת בחלקה, מעלה גם את כמות ה- 2CO הנפלטת מדרכי הנשימה שלו אל הסביבה.
בכל עת שרמת פחמן דו חמצני עולה בדם, קיים בעצם מחסור בחמצן, מידע חיוני זה מועבר בדרכים שונות למרכז בקרת הנשימה שבגזע המוח, וביניהן באמצעות `גופיפים קרוטיים` המצויים בעורק התרדמה בצוואר (קרוטיס). חיישנים אלה מזהים עליה בריכוז של פחמן דו-חמצני בדם ושולחים אותות למרכז בקרת הנשימה שיגביר את קצב הנשימה כדי להעלות את רמת החמצן בגוף לרמה מתאימה. פחמן דו-חמצני, 2CO, הוא הגורם לתחושת הצורך בנשימה. רמה גבוהה של פחמן דו-חמצני בדם, משפיעה בחוזקה על פעילות מרכז הנשימה ועל הצורך לנשום.
בדרך כלל אין כל בעיה בתהליך טבעי זה של נשימה. הבעיה מתחילה כשמתחברים להם שני גורמים יחדיו. עובדת היותו של הגז 2CO כבד מהאוויר והעובדה שמעברי האוויר של תינוק רך שאיננו מסוגל עדיין להתהפך בעצמו, קרובים אל המזרון. מה עוד שמסביב מעברי האוויר של התינוק מצויים כרית, שמיכה, או “דובונים” המונעים אוורור או כשכובד ראשו גורם לשקערורית במזרון רך. כל אלה עלולים ליצור מעין “בריכות מלאכותיות” המתמלאת בגז הכבד כאמור מהאוויר. ואז, כשהתינוק ממשיך לנשום וממשיך ליצור פחמן דו חמצני, מגיעה נקודת האל חזור שבה מפסיק התינוק לנשום.
המנגנון המורכב והחכם המאותת לאדם על הצורך באוויר איננו מסייע לתינוק הנמצא בסיכון לתסמונת “מוות בעריסה”, אלא דווקא מהווה את הגורם לתסמונת. הפעילות הנכונה של החיישנים” במרכז הנשימה במוח, גורמת אומנם לשאיפת אויר ונשימה הולכת ומהירה, אולם גם לרמה הולכת וגבוהה של פחמן דו חמצני סביב דרכי הנשימה של התינוק. ככל שהתינוק חוזר ושואף, חוזר ונושף את האויר שנפלט מריאותיו, הולך CO2 ומצטבר מחמת כובדו של סביב מעברי האויר של התינוק. ואז, ככל שעולה רמת ה- 2CO בדם, כך משתנות תגובות המוח, עד שברמת 2CO שבין 15% ל- 20% מתחילים דרכי הנשימה של התינוק שאיננו יכול להתהפך ולשנות את תנוחת ראשו, להתכווץ, עד הפסקת הנשימה.
כל התהליך הנגמר במותו של תינוק איננו קשור בשום אופן לפגם כלשהו במוחו של התינוק. תעלומת המוות בעריסה איננה תעלומה כלל וכלל. כמו לכל דבר אחר יש גם לה סיבה, סיבה אשר קל במיוחד למנעה. התהליך המסתיים במוות, מתחיל באופן תמים דווקא באהבה ורצון לספק את צרכיו לכאורה של התינוק. מצב זה לא יתרחש כלל אם תימנע האפשרות של עליה ברמת הגז סביב דרכי הנשימה של התינוק. התסמונת תימנע לחלוטין אם יושכב התינוק על גבו, או אם לא יונחו כריות, שמיכות ובובות רכות בקרבת פיו ואפו של התינוק, או אם לא יהיה המזרון רך מידי. למעשה גם מציצת מוצץ תמנע את התופעה כיוון שאז ינשום התינוק דרך אפו בלבד, האוויר ייצא מריאותיו בלחץ גבוה יותר ויאפשר את אוורור סביבת דרכי הנשימה שלו.